מגיל 11 התמודדתי עם האפשרות לאבד את אבי אחרי שעבר התקף לב שלאחריו ביצעו בגופו ניתוח מעקפים. מאותו זמן שבו אבי יצא בחיים מהניתוח, החלה תקופה שבה כל ביקור נוסף שלו בבית החולים (היו עשרות ביקורים ב20 שנים) היווה עבורי הכנה נוספת לקראת סוף חייו. אמנם זה נשמע חולני מעט אבל תודה על כך. אני מודה על זה שהמוות שלו לא הגיע בפתאומיות כי אחרת לא הייתי מבין כלום מהמוות שלו. המוות (בעיקר החיים) שלו משמש לי דוגמא קיצונית לאיך אני לא רוצה לחיות.

אני מניח שלכולנו יש היכרות כזו או אחרת עם המוות, בילדות כולנו הרגנו (בטעות או בכוונה) חרקים ותולעים, אולי אפילו ציפורים וחיות קטנות, שיחה ממשפחה רחוקה שמבשרת על אובדן, או אפילו מישהו קרוב שנפטר, צפייה בטלויזיה בסרטי פעולה או חדשות על הלחימה האחרונה בעזה. למרות ההיכרות המרובה שיש לכולנו עם המוות נראה שאנשים לא מוכנים להתמודד עם המוות של עצמם או של האהובים עליהם. למה כל כך קשה לאנשים לקבל את המוות? למה כשאנשים פוחדים מהמוות הם רק מזיקים לעצמם יותר? (האזהרה על קופסת הסיגריות רק "מעודדת" את המעשן לעשן יותר).

לפני שעונים על השאלה למה קשה לאנשים לקבל את המוות? צריך להגדיר מהו מוות. המוות בראי הרפואה מוגדר כהפסקה בלתי הפיכה בפעולת הלב והריאות או מוות מוחי. בעולם הביולוגיה מוגדר המוות כך ""גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה". בהלכה מות האדם מוגדר בהפסקת הנשימה.

כל הצורות הפיסיות בטבע נידונות לסוף ולכלייה. זה קורה בכל שנייה ובכל מקום, לידנו ורחוק מאיתנו. צמחים ועצים, חיידקים וחרקים, חיות יבשה וחיות ימיות, פירות וירקות, כלבים ובני אדם, כולן ככולן צורות שמסתיימות ומתפרקות בסופו של דבר. צורות אלו שהתחילו מאטומים בודדים והתפתחו לאורגניזם חי חוזרות להיות שוב אטומים בודדים, שמחפשים לבנות צורה חדשה עם אטומים נוספים חדשים. חוזרים לאדמה שממנה יצאו ויוצאים חזרה מהאדמה כצורת חיים חדשה.

בסיפור המקראי בגן עדן, האדם חטף על הראש מאלוקים על שטעם מפרי עץ הדעת וקיבל עונש לסיים את חייו בעולם הזה. "כי עפר אתה ולעפר תשוב" הוא אמר בטון כועס? לא בטוח. אולי הוא התכוון לציין את ההבדל שיש בין התפרקות החומר וצניחתו לאדמה לבין הישארות הנשמה במימד הרוח ועלייתה למעלה כמו שנכתב בקהלת "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ".

כל פחד שקיים בנו הוא פחד של האגו מהמוות עצמו, כל פחד הוא תוצאה של השלכת המחשבות שלנו על האסון העתידי לגוף הפיסי או אפילו לגוף הנפשי ומשם לסוף המר. המוח האנושי מייצר תסריטים לשאלות כמו:"מה יקרה אם נפרד?" "ואז אני אצטרך למצוא דירה חדשה?" "מי תיקח אותי עכשיו?" ומכאן זה יכול רק להתדרדר מחובות עד לזנות, התמכרות לסמים קשים והתאבדות או אלימות רחוב ומוות של כל מה שהכרתי. כל זה בגלל פרידה? כן. המוות מחכה שם בפינה על כל טעות שנעשה בדרך. אין הגיון בפחד כמו שאין הגיון באכזבה, את שני המצבים האלו שנמצאים בעתיד ובעבר לא ניתן לשנות מהמקום בו אנו נמצאים עכשיו.

איך המוות יכול להועיל לי בחיי? כשאני נזכר שוב בימיו האחרונים של אבי אני מבין כמה דברים:

1. כדי לחיות נכון צריך לדמיין את המוות בצורה שבה נרצה להיות בזמן הזה. לשאול את עצמינו איפה נרצה למות? בבית או בבית חולים? האם נהיה צלולים במחשבה או בתרדמת? האם נהיה לבד? האם נהיה חולים או בריאים? האם נהיה מושפלים או גאים? האם נהיה חופשיים או כלואים? האם נהיה חלשים או חזקים? האם ניקח תרופות או נאכל מזון אורגני? האם נהיה נשואים עם ילדים/נכדים/נינים או רווקים הוללים? עשירים או עניים? בני כמה נהיה? שמנים או רזים? מוגבלים או מסוגלים?

2. אין באמת מוות- גם האטומים ממשיכים ויוצרים צורה חדשה וגם הנשמה היא נצחית ואין סופית. אותי זה מרגיע לחשוב שאין סוף והכל מתגלגל בצורה כזו או אחרת.

3- מה אני מחזיר לאדמה? גוף מלא ברעלים שלאדמה יהיה קשה לפרק או גוף נקי שיועיל לצמחים ולעצים?

4. הכאב והסבל הם מנת חלקם של החיים לא של המוות, הסוף הוא רגעי והסבל יכול להיות מתמשך והולך. כשאנחנו סובלים הסביבה הקרובה שלנו גם סובלת.

5. הזכרון הוא המחייה של המת ובני אדם נוטים להזכיר מתים גם מלפני 3000 שנים. משה רבינו, רחל אימנו ,ישו הצלוב וגם היטלר חיים כרגע בשפתותיהם, מחשבותיהם, ספריהם, סרטיהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם.

לסיכום: תנו לסוף הדרך להתוות את הדרך, תבינו שאין שום דבר שאתם מאבדים באמת. תקחו אחריות על המעשים הדיבור והמחשבות שלכם, לפני שתעשו צעד ראשון תנסו לדמיין את האחרון. זה בסדר לפחד אבל עם זאת לפעול באומץ לטובת החיים.

מוקדש לזאביק (יוסי) לוי